
ילד בעולם של דממה
נולדתי עם חירשות עמוקה. רק בגיל שנה וחצי ההורים שלי שמו לב שאני לא מסתובב כשקוראים לי "ארז".
מורה מיוחדת ממיח"א הגיעה אלינו הביתה. היא הדליקה נר מול הפנים שלי ולימדה אותי להוציא קול לכיוון הלהבה, מול מראה, כדי שאראה את השפתיים שלי זזות. ככה, בפעם הראשונה, הרגשתי את הקול שלי.
בכיתה ישבתי בשורה הראשונה וניסיתי לקרוא את השפתיים של המורה. בהפסקות הרבה פעמים ישבתי בצד. ואז מצאתי חבר חדש: הספרים. כשקראתי, הייתי כמו כל הילדים.
הקול יכול: דווקא הקשיים לימדו אותי לא לוותר. ההורים שלי לא ויתרו לי ולא ויתרו עליי, וגם אני לא ויתרתי לעצמי.












